בעשורים האחרונים המגמה באירופה מתהפכת: שואת היהודים נבלעת, ובמקומה עולה הנרטיב של "שואת המשטרים הטוטליטריים"

בפברואר ובמארס השנה נסעתי לארצות הבלטיות למחות נגד שלושה מצעדים של ניאו-נאצים, לאומנים ו/או ותיקי אס-אס ותומכיהם, שהתקיימו ברחובות הראשיים של הערים החשובות ביותר בליטא ובלטביה: קובנה (כיום קאונאס), וילנה (כיום ווילניוס) וריגה.

בסוף המצעד שהתקיים בווילנה הגיעו מאות המשתתפים לאזור הפרלמנט, ושם נאמו אישים התומכים בימין הקיצוני, כולל כמה חברי פרלמנט לשעבר. אנשים מהקהל ניגשו אליי להתווכח, והדובר הראשי שלהם ניסה לשכנע אותי שבסך הכול מדובר באנשים טובים האוהבים את עמם וארצם. עניתי שאפשר להיות פטריוט בלי להיות גזען, אבל בליטא, בתקופת השואה, הבעיה הייתה שהפטריוטיות הקיצונית הייתה מהגורמים המרכזיים שהניעו כל כך הרבה ליטאים להשתתף ברצח יהודים.

"למה שלא תיתן לעבר להישכח", הייתה תשובת האיש, שבהמשך התברר לי שהוא ויטאס טומקוס, העורך הראשי של 'רספובליקה' – העיתון הנפוץ ביותר בליטא ואחד מהנגועים ביותר באנטישמיות. לפני שנים ספורות פרסם העיתון קריקטורה איומה בעמוד הראשון שבה הוצג עולם שלם השבוי בידי יהודים והומוסקסואלים. זה בעצם מקור הבעיה – הוויכוח על האמת ההיסטורית ביחס למלחמת העולם השנייה והשואה במזרח אירופה אינו רק מאבק על הנרטיב היהודי, אלא גם מלחמה חשובה ביותר נגד האנטישמיות הגואה באזור כולו.

בליטא נערכו שני המצעדים בימי העצמאות של המדינה, והדגישו בעיקר את הדרישה לטהר את הארץ מהמיעוטים החיים בה. המצעד בלטביה הוקדש להנצחת הלטבים שנלחמו בשורות הוואפן-אס-אס. המשותף לאלפי הצועדים בשתי המדינות היה נחישותם לשכתב את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.

בליטא זה נעשה באמצעות פלקטים גדולים המפארים את פועלו של יואזיס אמברזאוויציס, מי שעמד בראש ממשלה זמנית שהקימו הליטאים בסוף יוני 1941 ושתמכה בהיטלר וברצח יהודי ליטא. הוא נקבר מחדש בקובנה במאי 2012, בטקס רב-רושם וכגיבור לאומי. בלטביה ניסו הצועדים להציג את לוחמי הדיוויזיה הלטבית של הוואפן-אס-אס כלוחמים למען עצמאות לטביה, תוך התעלמות מהשתתפות חלק מהם ברצח יהודים לפני שהתגייסו לאותן דיוויזיות לטביות, וכן התעלמות מלחימתם לניצחון הרייך השלישי, אף שלגרמנים לא הייתה שום כוונה להעניק עצמאות לדינה בלטית כלשהי.

כדי להבין את הרקע להתפתחויות האלו, אנו חייבים להביט אל תקופת השואה ולהרחיב בנושא שיתוף הפעולה של עמי אירופה, במיוחד אלה שבמזרח היבשת, עם הנאצים.

עוזרים בכירים

בכל המדינות שנכבשו בידי הנאצים או שהיו בעלות בריתם, עשו הגרמנים מאמצים לגייס עוזרים מקומיים. זאת משלוש סיבות, אחת אידיאולוגית ושתיים מעשיות. מבחינה אידיאולוגית, הנאצים רצו להראות שיש תמיכה רחבה בכל אירופה לצעדים שהם נוקטים נגד היהודים; מבחינה מעשית, היה חשוב להם לגייס עזרה מקומית בגלל מחסור בכוח אדם והיעדר התמצאות לשונית ולוגיסטית, בדיוק בארצות שבהן תכננו להוציא לפועל את ביצוע השמדת היהודים, מה שכינו "הפתרון הסופי".

היה הבדל מהותי מאוד בתפקידים שמילאו משתפי הפעולה עם הנאצים מבני העמים השונים. אפשר להצביע על קו מפריד חשוב בין משתפי הפעולה במזרח לאלה שפעלו במערב.

מחוץ למזרח אירופה, עוזריהם המקומיים של הנאצים סייעו בחקיקת חוקי גזע, נישול היהודים מהכלכלה המקומית וכו', אך לא השתתפו בפועל ברצח שיטתי או המוני של היהודים בארצותיהם.

לעומת זאת, בארצות מזרח אירופה הרצח החל ובוצע על-ידי משתפי פעולה מקומיים. תופעה זו בלטה בשטחי ברית המועצות (אוקראינה ובלארוס) ובמיוחד בארצות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), אולם רווחה גם בקרואטיה, ברומניה ובהונגריה. בשלוש המדינות האחרונות, אופי שיתוף הפעולה של המקומיים כלל פשעים דומים לאלה שבוצעו במערב – גירוש המוני למחנות המוות – אך גם רציחות המוניות בידי המקומיים.

שני גורמים עיקריים הטביעו את חותמם על עמי מזרח אירופה ואופי התייחסותם היום למאורעות השואה. האחד, השתתפותם הפעילה ברצח היהודים; השני, יותר מארבעה עשורים של כיבוש סובייטי או משטר קומוניסטי, שמנע דיון חופשי באירועי "המלחמה הפטריוטית הגדולה" והכתיב נרטיב שקרי ביחס לשואה ולהשתתפות עמי ברית המועצות ברצח ההמוני של היהודים.

כך, למשל, אתרי רצח המונים בווילנה (פונאר), בריגה (רומבולה) ובקייב (באבי יאר) סומנו באנדרטאות קטנות המוקדשות "לקורבנות הפאשיזם". בכוונה לא נחשפו זהויותיהם של הקורבנות ו/או של הרוצחים המקומיים. רק עם התפרקות ברית המועצות והמעבר מקומוניזם לדמוקרטיה, ניתנה לעמי מזרח אירופה אפשרות מעשית להתעמת ביושר עם עברם הרצחני בתקופת השואה.

במישור הפרקטי, העימות עם עברם כלל כמה משימות: הודאה באשמת השתתפות בני עמם ברצח היהודים; העמדה לדין של הפושעים שטרם נענשו; הנצחת הקורבנות; תיעוד מדויק של המאורעות – כתיבת ספרי היסטוריה חדשים; לימוד נושא השואה במערכת החינוך המקומית וכתיבת ספרי לימוד אמינים ומדויקים מבחינה היסטורית, וכן החזרת רכוש שנגנב על-ידי הנאצים ועוזריהם.

בניגוד למצופה, לדמוקרטיות החדשות במזרח היה אינטרס מובהק להתייחס ברצינות למשימות הללו, כי הן נתפסו כצעדים הכרחיים בדרך לחברות באיחוד האירופי ובנאט"ו – משאת הנפש של כל המדינות הפוסט-קומוניסטיות. לכן, בשנים הראשונות לעצמאותן נערכו טקסים לזכר השואה בארצות הללו, והיו אפילו הודאות באשמה של מנהיגים פוליטיים מזרח-אירופים רבים – בדרך כלל, במהלך ביקור בישראל ולא אצלם בבית.

חסידים מזויפים

אך במהלך שני העשורים האחרונים, ובמיוחד בעשר השנים האחרונות, חל שינוי לרעה בכל הקשור להנצחת השואה, הוראתה וכתיבת ההיסטוריה שלה, ברבות ממדינות מזרח אירופה.

את תחילת השינוי אפשר היה לראות בראש ובראשונה בנושא העמדתם לדין של פושעים נאצים מקומיים. מסיבות משפטיות שאין כאן מקום לפרטן, נוצרה אפשרות להעמיד לדין מספר ניכר של ליטאים, לטבים, אסטונים ואוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים וברחו לאחר המלחמה לארה"ב ולקנדה, שם נחשפה זהותם, אזרחותם נשללה, והם היו מועמדים לגירוש.

היה קל יחסית להביא אותם לדין בארצות מוצאם, כי חלק גדול מהעבודה המשפטית כבר נעשה בידי האמריקנים והקנדים; אך השלטונות בארצות אלו כמעט לא פעלו, ובמקרים הבודדים שננקטה פעולה כלשהי, הם דאגו שהנאשמים לא יבואו על עונשם. וכך, מכל משתפי הפעולה הרבים שאמורים היו להישפט בארצות הבלטיות ובאוקראינה, אפילו אחד מהם לא נענש מאז זכו הארצות האלה לעצמאות מלאה ב-1991.

בד בבד עם הכישלון הזה, נעשו הניסיונות הראשונים להציג נרטיב מעוות של תולדות השואה באמצעות טיפוח המיתוס השקרי שפשעי הקומוניסטים היו נוראים באותה מידה כמו אלה של הנאצים. כדי לקדם את קבלת השקר, הוקמו בכל שלוש הארצות הבלטיות ועדות היסטוריות לחקר פשעי הכיבוש הנאצי והכיבושים הסובייטיים, כאילו מדובר במשטרים זהים לחלוטין, שביצעו פשעים דומים ובאותו קנה מידה.

כבר אז החלו להפוך לוחמים אנטי-סובייטים לגיבורים לאומיים, תוך התעלמות מהשתתפות חלק מהם ברצח יהודים בשואה. בנוסף נעשו הזיופים הראשונים באשר להיקף השתתפותם של משתפי פעולה מקומיים ברצח יהודים, וזויף גם מספרם של חסידי אומות העולם בארצות אלו. מספרם של הראשונים הוקטן בצורה דרמטית, בעוד מניינם של האחרונים נופח על ידי התעלמות מהקריטריונים שנקבעו ב'יד ושם' להענקת התואר הנכבד.

הצלחת מדינות מזרח אירופה להתקבל לאיחוד האירופי ולנאט"ו ב-2004 למרות כישלונן המוחלט כמעט בהבאת פושעיהם הנאצים לדין, כמו גם התעלמות וושינגטון ובריסל מהעיוותים בנרטיב ההיסטורי המזרח-אירופי החדש, עודדו את המשך השקרים ביחס לשואה והעמקתם.

סימטריה שקרית

עד עכשיו, המדינות שהובילו את המאמצים האלה הן המדינות הבלטיות – עובדה לא מפתיעה במיוחד, בהתחשב בשלוש עובדות היסטוריות: מספרם הרב של בני עמים אלה שהשתתפו בהשמדת היהודים המקומיים; מעורבותם של משתפי פעולה מקומיים ברצח אלפי יהודים שגורשו מארצות אחרות לליטא, לטביה ואסטוניה על ידי הנאצים כדי להירצח שם, וכן השתתפותן של יחידות משטרת הביטחון מכל שלוש הארצות ברצח יהודים בארצות אחרות.

המדינה שבלטה במיוחד במגמה זו, ושימשה בעצם מעבדה לכל המהלכים של עיוות השואה במזרח אירופה, היא ליטא. לא במקרה ליטא היא גם המדינה שבה נרצח האחוז הגבוה ביותר של הקהילה היהודית המקומית (פרט לאסטוניה, אם כי בה חיו "רק" 1,000 יהודים תחת הכיבוש הנאצי), ושבה מילאו משתפי פעולה מקומיים תפקיד מרכזי במיוחד ברצח היהודים.

אפשר להצביע על כמה אירועים בולטים במסגרת המאמצים של הליטאים לעוות את תולדות השואה. לדוגמה, הניסיון להעמיד לדין פרטיזנים יהודים סובייטים, ביניהם ד"ר יצחק ארד – מי ששירת כקצין חינוך ראשי בצה"ל וכיהן כיו"ר 'יד ושם', באשמת "פשעי מלחמה" מפוברקים. זאת כדי ליצור סימטריה שקרית בין פשעי הליטאים נגד היהודים לפשעים שביצעו, לכאורה, יהודים נגד ליטאים חפים מפשע – בעוד שהאמת היא שנעשו פעולות נגד משתפי פעולה מקומיים עם הנאצים. מבצע זה לווה בהסתה פרועה בתקשורת הלאומנית הליטאית נגד החשודים היהודים, שרובם היו נשים ניצולות שואה, שניצלו רק בזכות הצטרפותן לשורות הפרטיזנים הסובייטים.

כך גם אפשר לציין את הקמת מוזיאון הג'נוסייד בווילנה – שהוקדש כולו לפשעי הקומוניזם ובמיוחד ל"מעשיהם הנפשעים של קומוניסטים יהודים", ואת הקמת המרכז לחקר הג'נוסייד – מוסד ממשלתי שמתמחה בהסתרת פשעי הליטאים בשואה ובהנפקת תארי חסיד אומות העולם הליטאי לאנשים שאינם ראויים לתואר לפי הקריטריונים שנקבעו ב'יד ושם'.

לרשימה זו חייבים להוסיף חוק שנחקק בסיימאס (הפרלמנט הליטאי), שמשנה באופן פורמלי את ההגדרה של המונח ג'נוסייד, כדי שאפשר יהיה לכנות את פשעי הקומוניסטים בליטא "רצח עם". וגם חוק שני האוסר על הכחשת "עובדה" זו וגוזר שנתיים מאסר על האשמים בכך. בנוסף, להוראת השואה במערכת החינוך הליטאית אחראים בדיוק אותם אנשים שעסוקים בשכתוב ההיסטוריה כדי למזער את פשעי משתפי הפעולה הליטאים ולהעצים את סבל בני עמם תחת המשטר הסובייטי.

יצוין שמי שניסה להתנגד למגמות הללו, כגון פרופ' דוד כץ שנאבק בכוונות הליטאים להעמיד לדין פרטיזנים יהודים, פוטר ממשרתו כמרצה ליידיש באוניברסיטת וילנה, למרות היותו מומחה בעל שם עולמי בתחומו.

מגמדים את המפלצת

הליטאים, הלטבים והאסטונים עמלים כבר שנים "לייצא" את הנרטיב המעוות של תולדות השואה, וכבר רשמו כמה הצלחות. הבולטת והמסוכנת בהן נרשמה ביוני 2008 ב"הצהרת פראג", שהיא בעצם המסמך המכונן של המגמה לגמד את השואה, לערער על ההתייחסות אליה כאל אירוע היסטורי ייחודי, ולהפוך אותה לטרגדיה אחת מני רבות.

ההצהרה דורשת שוויון בהתייחסות לפשעי הנאציזם והקומוניזם, ומציגה שלוש דרישות במישור הפרקטי. היא קוראת לשכתוב כל ספרי ההיסטוריה האירופיים ברוח השוויון המזויף וכן להקמת "מכון אירופי לזיכרון ומצפוּן", שישמש תחליף מוזיאוני למוסדות כמו 'יד ושם' ויסייע למוסדות מקומיים המתרכזים ברצח-העם המדומה, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מזה האמיתי שהתרחש לא רחוק מהם.

nrg.co.il