23.3.2012 Makor Rishon
הכול שפיט
ירושת דמיאניוק
אפרים זורוף

בשבת האחרונה נסתם הגולל על סיפורו המפותל של הפושע הנאצי איוון דמיאניוק, שמת בגיל 91 בבית אבות בגרמניה. אך פרשת דמיאניוק תמשיך להדהד במרחב הציבורי גם בעתיד בגלל כמה גורמים שהפכו אותה לסיפור ייחודי בהיסטוריה של העמדת פושעים נאצים לדין. על פני הדברים, המקרה של דמיאניוק לא היה שונה מאלה של עשרות משתפי פעולה ממזרח אירופה שהיגרו לארה"ב בעשור שלאחר תום מלחמת העולם השנייה. רק לאחר כשלושים שנה הבינו השלטונות האמריקנים שבין "הפליטים" שהיגרו מליטא, לטביה, אוקראינה וכו' היה מספר ניכר של משתפי פעולה עם הנאצים, שאף השתתפו בפועל ברצח יהודים בשואה. האמריקנים הבינו שעליהם לטפל בבעיה בכלים משפטיים אך עמדו בפני מכשול עקרוני – הואיל והפשעים בוצעו מחוץ לארה"ב וקרבנותיהם לא היו אזרחים אמריקנים, נבצר מהם להעמיד את הפושעים לדין בגין פשעים בשואה. הוחלט אפוא להעמידם לדין בגלל עברות על חוקי ההגירה וההתאזרחות, מכיוון שהם מסרו מידע כוזב לגבי זהותם האמתית כשביקשו להיכנס לארה"ב כמהגרים ובהמשך כשביקשו לקבל אזרחות אמריקנית. העונש על עברות אלה הוא שלילת אזרחות וגירוש מהמדינה. כדי לטפל בתיקים הללו הוקם אז "המשרד (Office of " לחקירות מיוחדות במשרד Special Investigations) המשפטים האמריקני.
ההאשמות שהגיעו למשרד זה בקשר לאיוון דמיאניוק התייחסו רק לשירותו כ“ואכמן“ (זקיף חמוש) במחנה המוות סוביבור. באותם הימים נערכה חקירה של ואכמן אוקראיני, פיודור פדרנקו, ששירת בטרבלינקה. אל החקירה הוזמנו ניצולים מהמחנה כעדים פוטנציאלים, ובפניהם הוצג אלבום תמונות שכלל כתריסר תצלומים של גברים אוקראינים בגילו של החשוד ושימש מעין ”מסדר זיהוי“ במטרה לברר אם הניצולים יצליחו לזהות את החשוד. תצלומו של דמיאניוק הוכנס אליו באופן אקראי לחלוטין, ולמרבה ההפתעה זיהו כתשעה מן העדים הפוטנציאלים במשפט פדרנקו את תמונתו של דמיאניוק בתור ”איוון גרוז‘ני“ (האיום) ממחנה טרבלינקה, מי שהפעיל את תא הגזים במחנה ביחד עם אוקראיני אחר, ניקולאי. כך נולד זיהויו (המוטעה) של דמיאניוק בתור ”איוון האיום“.
על סמך הזיהוי של ניצולי טרבלינקה (ובהם הישראלים אליעזר רוזנברג, פנחס אפשטיין ויוסף צ‘רני) הורשע דמיאניוק בארה“ב כאותו רב מרצחים מטרבלינקה ונשללה אזרחותו האמריקנית הקבועה. הוא אף נחשב בעקבות ההרשעה לפושע ברמה מיוחדת, כמי שהיה שותף באופן אישי לרציחתם של מאות אלפים. בנסיבות אלה אך טבעי היה שהאמריקנים היו נחושים שהוא יועמד לדין בגין פשעים אלה וחיפשו מדינה שתסכים לכך, וכך בסופו של דבר הוא הוסגר לישראל.
ללא זיהויו כ“איוון גרוז‘ני“ לא הייתה מדינת ישראל מגלה בו שמץ של עניין וכל הסיכויים הם שהוא היה מגורש מארצות הברית למדינה שלא הייתה מעונינת להעמידו לדין, וכך היה מסיים את חייו מבלי להיענש על פשעיו, כמו משתפי פעולה אחרים שברחו לאמריקה ונשללה אזרחותם.

לא היה זיכוי
ביחס למשפט בישראל ראוי לציין מספר עובדות. משפטו הראשון של דמיאניוק בפני בית המשפט המחוזי בירושלים התקיים בשנת 1988 , אז נגזר עליו גזר דין מוות. הבסיס להחלטת בית המשפט העליון להמיר את גזר דינו של דמיאניוק היה עדויותיהם של שלושים ואכמנים ששירתו בטרבלינקה והועמדו לדין בקייב בשנות השישים.
מסמכי עדויות אלה אותרו בארכיון בקייב שהכיל תיעוד על משפטים של משתפי פעולה (אוקראינים בעיקר) שערך השלטון הסובייטי באוקראינה אחרי מלחמת העולם השנייה. הגישה אל הארכיון התאפשרה רק לאחר התפרקותה של ברית המועצות וקבלת עצמאותה של אוקראינה. ואכמנים אלה העידו ששמו של אותו איוון "גרוז'ני" שהפעיל את תאי הגזים היה מרצ'נקו, והייתה לו צלקת בולטת מאוד בלחי, בניגוד גמור לדמיאניוק. כל הנאשמים האלה הוצאו להורג בקייב, כך שאי אפשר היה לתחקר אותם ובנסיבות אלה היה ברור שאי אפשר לשלוח לגרדום נאשם עם סימן שאלה גדול כל כך בקשר לזהותו (ראוי לציין בהקשר זה, שמי שמצאו את עדויותיהם של פושעים אלה היו אנשי הקטגוריה ולא עורכי דינו של דמיאניוק). הדילמה שעמדה בפני השופטים בעקבות חשיפת המידע הייתה אם להעמיד את דמיאניוק למשפט חוזר בגין שירותו כזקיף חמוש בסוביבור, עובדה שכבר אז לא הוטלה בספק. בסופו של דבר החליטו השופטים להרשיע אותו "רק" בחברות בארגון נאצי, עברה שנושאת עונש של שבע שנות מאסר, ומאחר שאז כבר ישב למעלה משבע שנים בכלא, הוא גורש מישראל. בניגוד גמור למה שרוב הציבור "זוכר", דמיאניוק לא זוכה בבית המשפט העליון.
לאחר שגורש מישראל הצליח דמיאניוק להחזיר לעצמו את האזרחות האמריקנית בטענה שמשרד המשפטים האמריקני לא חשף בפני עורכי דינו מסמך שהיה יכול לסייע בהגנתו. אך אנשי המשרד לחקירות מיוחדות לא אמרו נואש ושוב פנו לבית המשפט כדי לשלול בשנית את אזרחותו, הפעם על סמך שירותו בסוביבור. הם ניצחו במערכה וגם השיגו צו גירוש מארה"ב נגדו, אבל אז מצאו את עצמם במצב בעייתי מאוד שכן לא הייתה אף מדינה שהסכימה לקבל את דמיאניוק לתחומה.
בנסיבות אלה יכול היה הוואכמן מסוביבור לסיים את חייו בשקט ובשלווה בחיק משפחתו בקליבלנד, אילולי הצליח מנהל המשרד לחקירות מיוחדות, אלי רוזנבאום, לשכנע את הגרמנים לבקש את הסגרתו לגרמניה כדי לעמוד לדין על שירות כזקיף אס־ אס חמוש במחנה המוות סוביבור.

דין בגרמניה
הצעד המפתיע אפשר לאמריקנים להיפטר מדמיאניוק אחת ולתמיד.
משפטו בגרמניה קבע תקדים חשוב ביותר, כי הייתה זו הפעם הראשונה שחשוד בפשעי הנאצים הורשע בבית משפט ברפובליקה הפדרלית של גרמניה מבלי שהוגשה לבית הדין שום הוכחה של פשע ספציפי עם קרבן ספציפי.
דמיאניוק הועמד לדין על שירות כזקיף אס־אס חמוש במחנה המוות סוביבור, והרשעתו במאי 2011 קבעה למעשה שעצם השירות בתפקיד זה במחנה מוות " טהור" (מחנה מוות ללא מחנה עבודה צמוד) מהווה סיוע לרצח.
לתקדים חשיבות עצומה כי הוא מאפשר להעמיד לדין אנשים ששירתו בארבעת מחנות המוות ה"טהורים" – טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור וחלמנו – וכן של מי ששירת באיינזצגרופן (עוצבות המבצע) שעד היום לא היה סיכוי להביאם לדין כי היה בלתי אפשרי להוכיח שהם ביצעו פשע ספציפי עם קרבן ספציפי. ביחידות אלה שירתו בסך הכל כארבעת אלפים איש שרובם כלל לא הובאו לדין אי־ פעם. להערכתי חיים היום עדיין בין אחוז לשניים מן הרוצחים הללו, כך שיש כארבעים עד שמונים מועמדים־ בכוח להעמדה לדין. גם אם נניח שמחציתם כבר אינם בריאים דיים לעמוד למשפט, עוד אפשר להעמיד לדין כמה עשרות אנשים שעסקו יום־ יום ברצח המוני של יהודים.
זוהי הירושה החשובה שקיבלנו ממשפט דמיאניוק, אך מובן שמימושה תלוי בנחישות מערכת המשפט הגרמנית לנסות למקסם את העמדתם לדין של רוצחי השואה. בנוסף לכך, חשוב לזכור את נחישותם של הקטגורים האמריקנים מהמשרד לחקירות מיוחדות, שהצליחו מול המכשולים הרבים לסלק אותו מארה"ב ולדאוג לכך שהוא יועמד לדין פלילי על שירותו בסוביבור. כמו כן, חשוב שנבין את חשיבות התפקיד שמילאו אנשים כמו דמיאניוק, שאמנם לא היו מפקדים אך ללא השתתפותם הפעילה ברצח ההמוני לא הייתה השואה מגיעה לממדיה המפלצתיים. וכמובן, מעל לכול, נעלה לעד את זכרם של הקרבנות החפים מפשע של הנאצים ומשתפי הפעולה.